רגעים של קסם בחדר המיון - מסדיר נשימה - מחשבות של סוף משמרת - הבלוג של יונתן גופר - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רגעים של קסם בחדר המיון

כל משמרת במיון היא קרב נגד הזמן שבו צריך להספיק לטפל בכל הילדים ולשחרר אותם לאשפוז או הביתה. אבל בכל קושי כזה מסתתרים רגעים בוהקים של אור שבשבילם הכול היה שווה

תגובות
שלט מיון ילדים
ניר קידר

כותבת: קרן שחר ניסן

המיון עמוס ומלא עד אפס מקום. לפני שנייה עוד הרגשתי שאני בשליטה: ידעתי מה קורה, זמן ההמתנה היה סביר, רוב הילדים כבר היו בשלבי טיפול מתקדמים. אני לא בדיוק יודעת לשים את האצבע על הרגע שבו איבדתי את השליטה הזו. בדקתי חמישה ילדים חדשים שהמשיכו לטיפול אצל אנשי הצוות האחרים רק כדי לחזור למסך ולגלות שכולו אדום, "טרם נבדק". במקום אותם חמישה שבדקתי מחכים עכשיו עוד 15 ילדים. כמה מהם מקרים דחופים, אחרים לא מסווגים כדחופים אבל יתברר שהם דחופים תוך כדי הבדיקה. זה הכי מסוכן, לגלות מאוחר מדי שהם לא היו יכולים לחכות בתור כל הזמן הזה.

הסטאז'ר מציג לי ילד חדש ואני מנסה להתרכז. הרעב קצת מציק לי מפני שלא הספקתי לאכול צהריים. קשה למצוא מיטה פנויה לבדוק את הילד בשקט ולדבר עם המשפחה, אבל בכל זאת אני מצליחה להתמקם ואנחנו מחליטים על תכנית. אני נותנת הוראות טיפול וממשיכה הלאה. המוני הורים מחכים ליד הדלפק כדי לבדוק אם הבדיקות של הילדים הגיעו, או שהם סיימו את התרופה, או חזרו מהצילום או מהייעוץ. והם מחכים רק לי. אני אחת והם עשרות. אני זקוקה לכמה דקות בשביל להיזכר בכל ילד בנפרד, בבדיקה שלו ובתכנית הטיפול שניתנה לו. אני מנסה להיזכר בתחושה הקלינית שהייתה לי בזמן שהנחתי עליו סטטוסקופ שלפיה החלטתי אם הוא ממשיך לאשפוז או משתחרר מבית החולים. אני פוחדת למהר ולעשות טעות.

"מי הרופא הכי בכיר פה עכשיו?", שואלת סבתא כועסת. לוקח לי כמה שניות להתאפס ולענות לה "אני". כן, זו אני. מקור הידע והסמכות בשעות הקרובות. זו שמתייעצים איתה במקרים המורכבים, שהרופאים הצעירים יותר צריכים להציג לה כל ילד אחרי שראו אותו ושאמורה לנהל כל החייאה. אלא שכל מה שמבדיל ביני לבין הצעירים הוא כמה חודשים של ניסיון. לא מזמן עוד הייתי מתמחה ועכשיו אני רופאה בכירה, אבל מבחינתי הדבר היחידי שהשתנה זה שם התפקיד. אלא שעם התג "רופאה בכירה" לא מחלקים ארגז כלים ניהולי ומאגר ידע אינסופי, יש לך רק טיפ טיפה יותר ניסיון מאשר לאחרים. ודווקא הניסיון הזה מתעתע – מפני שככל שאת יודעת יותר, כך את מבינה כמה ידע עדיין חסר לך, אבל עכשיו את יודעת היטב מה ההשלכות של ההחלטות שלך.

כולם עובדים במרץ. מדי פעם אני נזכרת שאני צריכה לשירותים כבר המון זמן ואז נתקפת פאניקה של אי שליטה. העומס לא הגיוני, זה מסוכן, בשעתיים וחצי נכנסו למיון 70 ילדים ולפניהם היו עוד 40 ילדים שעדיין מחכים להחלטה. אני מרגישה שאני רוצה לעמוד באמצע המיון ולצרוח "שנייה! אנחנו כל כך מעטים ואתם כל כך רבים!", אבל אני הרופאה הבכירה פה ואני צריכה לנהל את מה שקורה במיון.

אז אני אוזרת כוחות וניגשת לבדוק את הילד הבא. זה תינוק מתוק עם הורים חמודים, מנומסים ונעימים למרות המתנה של שלוש שעות. אני סוגרת את הווילון ופתאום נוצר חיץ בינינו לבין העולם. בראשי אני מכבה את הרעש מבחוץ ומסננת את הילדים שבוכים, ההורים שצועקים על המזכירה, המוניטורים שמצפצפים והאחיות שרצות לכל עבר כי העמסנו עליהן יותר מדי. זה רק הם ואני, ועכשיו אני יכולה לתת להם את כל תשומת הלב שלי.

אני מקשיבה להורים ובודקת את התינוק. מדגדגת קצת, מחייכת הרבה. ופתאום מגיע הרגע הזה, רגע של אור. התינוק מסתכל עלי ומחייך, אני מצחיקה אותו ופתאום הוא פורץ בצחוק מתגלגל שמדביק אותי ואת ההורים ואת כל החדר. הזמן עוצר. אני משלימה את הבדיקה ומחליטה על תכנית טיפול. מחייכת, מסבירה בסבלנות, כאילו אין מפולת בחוץ. זה רק הם ואני.

פתיחת הווילון מחדשת את המהומה אבל אני חוזרת בכוחות מחודשים. עשרות ילדים נוספים במצב לא טוב, אחדים מהם מחכים לאשפוז כבר עשר שעות ויותר. כולם עייפים ועצבנים, והאווירה מתוחה. אני מגייסת את כל הכוחות שנותרו לי כדי לא לכעוס על מי שצועק עלי ומזכירה לעצמי שוב ושוב שהם הורים מודאגים שמחכים שעות חסרי אונים עם ילד סובל. מזמן איבדתי שליטה על עשרות הילדים שנמצאים ועל עשרות הילדים שעדיין לא נבדקו. התכנית הופכת לשעת חירום - שימור. רק שלא אפספס. שאצליח להתרכז ולחשוב ולא לפעול על אוטומט. שאקבל החלטות נכונות. שהכאוס יירגע קצת.

אחרי כמה שעות מגיע עוד רגע כזה. ילדה מתוקה בת ארבע או חמש שיושבת במרכז המיטה ומתארת במילים בוגרות ממש שקשה לה לנשום. היא נותנת לי בסבלנות לבדוק אותה ואני מבינה שזו לא הפעם הראשונה שלה במיון. "את רוצה לשמוע את הריאות שלך כשקשה להן?", אני שואלת. העיניים שלה נדלקות. אני מניחה את הסטטוסקופ על אוזניה ונותנת לה להקשיב ללב ולנשימות שלה. אני מסבירה לה איך שומעים שמשהו לא בסדר. היא מאושרת, היא מבינה. ושוב אותה דממה, אין עומס בחוץ. זה רק היא ואני. רגע של קסם.

בסוף מגיע הלילה ואני יוצאת מחדר המיון בדרך הביתה. אמנם אני עייפה ורעבה ועדיין צריכה לשירותים, אבל עוטפים אותי כל אותם רגעים של אור. ההחייאה שהצליחה, הצחוק המתגלגל שהדביק את כולנו, הילדה הבוגרת שנכנסה לי ללב ואחרי שקיבלה את הטיפול הנכון ראיתי אותה מלקקת ארטיק ברוגע. האור של הרגעים האלה כל כך בוהק עד שהוא מעלים לגמרי את הייאוש, את הלחץ ואת התשישות. הוא מחבק אותי בדרך למכונית ויש לי דמעות בעיניים מרוב שאני אוהבת את העבודה שלי.

ד"ר קרן שחר ניסן, רופאת ילדים בכירה בתת התמחות ברפואת חירום



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#