בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האשה שניצבה מול אלפי לינצ'ים

הניו יורק טיימס כינה אותה "מולאטית רכלנית עם ראש מלוכלך", אבל איידה ב' וולס לא נרתעה. כבר במאה ה–19 הבינה פעילת זכויות האדם שדיכוי גזעי ודיכוי מגדרי מצריכים מאבק אחד, ושיש לפנות לכיס של האדם הלבן ולא אל מצפונו. כעת היא זוכה לעדנה

4תגובות
אידה בי וולס

בספטמבר 1883, שבעה עשורים לפני מעשה המרי האזרחי המפורסם של רוזה פארקס, סירבה מורה צעירה מממפיס, טנסי, לפנות את מקומה ב"קרון הגברות" ברכבת שבה נסעה לבית הספר שבו לימדה. הכרטיסן דרש ממנה לעבור לקרון העישון, ששימש כמחלקה השנייה. "ברגע שהצליח לאחוז בזרועי", כתבה אחר כך על העימות איתו, "הידקתי את שיני אל גב ידו".

זו לא היתה הפעם הראשונה שנוסעים שחורים סירבו לעזוב את הקרון בדרום האמריקאי של שלהי תקופת הבנייה־מחדש, אחרי מלחמת האזרחים. המורה, איידה ב' וולס, גם לא היתה היחידה שפנתה לבית המשפט כדי לנסות לעצור את ההדרה. השופט קבע שהאשה הנחושה בת ה–21 "היא אכן גברת", ופסק לה פיצויים של מאות דולרים. ב–1887 בית המשפט העליון של טנסי הפך את ההחלטה והותיר את וולס זועמת והמומה. "אילו רק היה אפשרי", כתבה אז ביומנה, "הייתי אוספת את בני גזעי אל בין זרועותי ומתעופפת איתם הרחק מכאן".

מבחינות רבות, זה בדיוק מה שעשתה. פעולת הסירוב של וולס הפכה, בתקופתה, לסמל במאבק נגד חוקי ג'ים קרואו — קורפוס חוקי ההדרה הגזעית שהתגבש באותן שנים ב"דרום החדש". הפרשה גם התוותה מסלול חיים שהציב אותה בראש כמה מהמאבקים המשמעותיים ביותר בהיסטוריית זכויות האדם העכורה של ארה"ב: היא הפכה לפובליציסטית ולעיתונאית חוקרת מהמשפיעות בתקופתה והבטיחה את עצמאותה כשרכשה בעלות — אפילו חלקית — על כל אחד מהעיתונים שבהם עבדה; היא נמנתה עם מחולליה המרכזיים של תנועת ההגירה של האוכלוסייה המשוחררת למערב ארה"ב; ייסדה והנהיגה קמפיין אנטי־לינצ'ים מהפכני ועמדה בחזית המאבק להשגת זכות הצבעה לנשים. וולס כתבה בחדות על המנגנונים שעיצבו באותה עת ממש את יחסי הכוח המגדריים, הגזעיים והמעמדיים של החברה האמריקאית המודרנית, בהם אונס ושליטה על מיניות נשית שחורה ולבנה. אותם מנגנונים ויחסי כוח ניצבים גם עתה בלב המאבק הפוליטי בארה"ב.

"היא היתה זאת שהוציאה את ניהול המחאה נגד הדיכוי הגזעי מהבלעדיות של האליטות השחורות והפכה אותו, בדומה לתנועת Black Lives Matter בימינו, למאבק הנמצא בבעלותן של כל שכבות הציבור השחור", אומרת בראיון טלפוני מניו יורק ההיסטוריונית פולה גידינגס, פרופסור אמריטה ללימודים אפריקאיים בסמית קולג' ומחברת הביוגרפיה של וולס "איידה: חרב בין אריות".

לא במקרה, אם כן, אחרי עשרות שנים בשולי ההיסטוריוגרפיה האמריקאית מאז מותה ב–1931, חוזרת עכשיו וולס אל התודעה הציבורית בארה"ב. שפע אזכורים בעיתונות המיינסטרים ובמדיה החברתית מתייחסים לדמותה בשנים האחרונות, בעיקר מאז בחירות 2016.

להתעניינות הזאת יש גם השפעות מוחשיות: ביולי השנה הצליח הקמפיין להקמת אתר הנצחה לזכרה בשיקגו — שאותו מובילה זה יותר מעשור נכדת בתה של וולס, פרופ' מישל דאסטר — לגייס את 300 אלף הדולרים הנדרשים למימוש המיזם. באותו חודש הכריזה עיריית שיקגו שכביש מרכזי בעיר ייקרא על שמה של האקטיביסטית, והוא יהיה הרחוב הראשון במרכז שיקגו שיישא את שמה של אשה לא לבנה. ארגון עיתונאים־חוקרים שנוסד ב–2016 נושא אף הוא את שמה של וולס ואתר הזיכרון הלאומי לקורבנות לינץ' שנפתח באפריל השנה במונטגומרי, אלבמה, הקדיש מרחב מיוחד לזכרה. וולס היא גם דמות הדגל של פרויקט התיקון ההיסטורי שהשיק ה"ניו יורק טיימס" במרץ השנה, שבמסגרתו מפרסם העיתון מדי שבוע הספדים על אישים — רובם נשים — שמדור ההספדים התעלם מהם בזמן אמת ותרם בכך להדרתם מהזיכרון הקולקטיבי.

אלפים נטבחו

איידה ב' וולס־ברנט נולדה בהולי ספרינגס, מיסיסיפי ב–1862, אל תוך העבדות. היא היתה בת בכורה להורים שמרגע השחרור, שלוש שנים לאחר מכן, עשו כל מאמץ להנחיל לילדיהם השכלה, ביטחון ותודעה פוליטית וחברתית מפותחת. הם מתו במגפת הקדחת הצהובה, כשוולס היתה בת 16. הצעירה הנחושה עזבה אז את הלימודים ויצאה לפרנס את אחיה ואחיותיה כמורה. שנתיים אחר כך עברה לממפיס, טנסי: העיר היתה מוקד הגירה אורבנית לאוכלוסייה המשוחררת, שזיהתה בה לא רק אופק לפרנסה, אלא גם סימני פתיחות חברתית.

כשוולס יצאה למאבק על זכותה לשבת במחלקה הראשונה ב–1883, כבר היה ברור שסגרגציה היא המגמה השלטת, ולא פתיחות, שהדרום הלבן ממשיך לראות בשחורים קבוצה נחותה ושיפעל בכל דרך למנוע ממנה צבירת כוח פוליטי וכלכלי.

הרכבת היתה אמצעי תחבורה צעיר יחסית. הנסיעה בקרונותיה שירטטה מרחב ציבורי שלא היה מוכר קודם לכן, והיה לה תפקיד ייחודי בהידוק טבעת החנק הזאת. ההיסטוריון והמשפטן קנת מאק כתב שהחלוקה בין קרון גברות לקרון עישון — שכרכה יחד מיניות, מעמד וגזע — היתה למעשה ניסיון לארגן את המרחב הציבורי החדש "אל תוך העולם הפטריארכלי המוכר". עולם שבו, הזכיר, "כניסת נשים לבנות מהמעמד הבינוני לפרהסיה עדיין נעשתה תחת חסות ההגנה של גברים לבנים". חלוקת הקרונות נשאה אפוא מסר חד־משמעי של שליטה גברית לבנה, המבצרת את מעמדה על ידי פיקוח, שיפוט וענישה על התנהגותן המינית — האמיתית או המדומיינת — של האוכלוסיות הנתונות לחסדיה.

פחות מעשור לאחר מכן הצביעה וולס על מנגנון הכוח הזה, כשניתחה את האינטרסים העומדים מאחורי אחת מטקטיקות הדיכוי הגזעי המבעיתות ביותר שפיתח הדרום הלבן אחרי איסור העבדות: הלינצ'ים. הפרקטיקה התפרצה עם יציאת הכוחות הפדרליים ממדינות הדרום והתפשטה במהירות. בתקשורת ובשיח הפוליטי והדתי היא הוצגה — לרוב בידיעה מלאה שמדובר בסילוף — כענישה חוץ־ממסדית על אונס נשים לבנות בידי גברים שחורים: בשנים 1950–1877 נטבחו כך יותר מ–4,400 גברים, נשים וילדים שחורים.

Ida B Wells - Anti-Lynching Crusader | Biography - דלג

וולס פירקה לראשונה את המיתוס במאמר שפירסמה בעיתון שבבעלותה המשותפת, ה"פרי ספיץ'", ב–21 במאי 1892. "אף אחד בחבל ארץ זה אינו מאמין לבדיה השחוקה שהגבר השחור אונס נשים לבנות", כתבה. "ואם גברי הדרום הלבנים לא ייזהרו, הם יכשילו את עצמם: רגשות הציבור יעוררו תגובה, והמסקנות שיוסקו יזיקו מאוד לשמן הטוב של נשותיהם" — תיוג מוסרי שבאמצעותו, שבה והבהירה לאורך כל הקמפיין, מתאפשרת שליטתם גם בנשים הלבנות.

היא החלה בתחקיר כשהפרקטיקה פלשה, במרץ 1892, למעגל האישי שלה: חברה הקרוב תומס מוס, שהוא ורעייתו היו כמו משפחה חלופית להורים שאיבדה, נרצח בידי המון משולהב. איתו נרצחו שני עובדי מכולת שמוס היה מבעליה. השלושה נעצרו כשגוננו על העסק ועל עובדיו מפני מתקפה אלימה שיזם בעלים לבן של עסק מתחרה. הם הוצאו להורג בעינויים בידי עשרות פורעים, שגררו אותם באישון לילה מתאי המעצר.

ממצאי התחקיר של וולס עיקרו את הצידוקים שנתן הדרום הלבן למסעות הרצח וחשפו שהמתקפות נועדו לקבע ולהצדיק את ההיררכיות המשעבדות שבוטלו שנים ספורות קודם. היא גילתה ש–63% מתוך 1,115 קורבנות הלינצ'ים בשנים 1894–1882 — בהם נשים וילדים — לא היו קשורים כלל ועיקר להאשמות באונס. במקרים הנותרים, חשפה, היו אלו בבירור אישומי שווא שנגדו תכופות את גרסת הנשים עצמן, או — במקרים שאכן התקיימו יחסי מין — שהפשע מלכתחילה לא היה אונס, אלא הפרת האיסור על יחסים אינטימיים בין נשים לבנות וגברים שחורים.

המיתוס הטרי על גברים שחורים שאונסים נשים לבנות ועל העליונות המוסרית של הגבר הלבן, כתבה, סותר את הנתונים הנוכחיים וההיסטוריים, ואת העובדה שעשורים אחדים קודם לכן לא היססו הגברים הלבנים בדרום לעזוב את נשותיהם וילדיהם בחברת העבדים השחורים כשיצאו להילחם למען המשך העבדות. ולא פחות חשוב, הדגישה, הוא מחפה על הפשיעה ההמונית שדווקא כן התקיימה בדרום לאורך מאות שנים: אונס של נשים שחורות בידי בעלי העבדים הלבנים. "אין מי שיקרא את הרקורד שלהם, החקוק בתווי הפנים של מיליון בני אדם בדרום שמוצאם בין־גזעי (המילה שבה השתמשה וולס היתה 'mulattoes'), ויאמץ ולו לרגע את הרעיון שהגבר הלבן הדרומי התייחס באבירות לכבוד המתחייב כלפי בנות גזעו או רחש הוקרה לנשים שמכורח הנסיבות נמצאו תחת מרותו", כתבה בניתוח הסטטיסטי "הרשומה האדומה" מ–1895. הלינצ'ים, כתבה, לא נועדו להגן על נשות הדרום הלבנות, אלא על העליונות הלבנה הגברית.

את הקמפיין נאלצה לנהל מהגלות: עם פרסום מאמר המערכת הותקפו משרדי העיתון בממפיס והוחרבו. איומים גלויים בלינץ' כלפיה וכלפי הבעלים הנוסף אילצו את שניהם לעזוב את הדרום. וולס השתקעה תחילה בניו יורק ומאוחר יותר עברה לשיקגו, שם גם נישאה ב–1895 למשפטן והמו"ל פרדיננד ל' ברנט. היא קנתה ממנו את העיתון שבבעלותו, ובצעד יוצא דופן לתקופתה המשיכה בפעילותה המקצועית והאקטיביסטית גם כשהיתה לרעיה ולאם.

דרך גיוס המונים — רובן נשים שחורות — ייסדה וולס ברחבי ארה"ב אגודות אנטי־לינץ', יצאה למסעות הרצאות ואירגנה חרמות כלכליים. "הפנייה אל כיסו של האדם הלבן היתה מאז ומתמיד יותר יעילה מכל התחינות שדיברו אל מצפונו", כתבה ב"זוועות דרומיות", החיבור הידוע שלה מ–1892.

איידה ב' וולס וארבעת ילדיה

ב–1893 וב–1894 התרחב קמפיין ה–BDS של וולס אל הזירה הבינלאומית. היא יצאה פעמיים להרצות בבריטניה וגייסה שם תמיכה רחבת היקף; הבריטים פשוט התקשו להאמין שהצפון האמריקאי מגלה אדישות לתשתית הדיכוי הנבנית מחדש בדרום. התייצבות מובילי דעת הקהל הבריטים מאחורי וולס, אומרת גידינגס, היא שעוררה את תשומת הלב במולדתה. "מאז, כל נשיא רפובליקאי הכניס את המאבק בלינצ'ים למצע שלו", היא מפרטת, "וכמה מדינות בדרום, שניסו באותה עת לגייס השקעות מהצפון, גם העבירו חקיקה בנושא. זאת אמנם לא היתה חקיקה משמעותית אבל היא הוכיחה שהם נלחצו והבינו שהפגיעה בדימוי גורמת לנזק כלכלי". מספר אירועי הלינץ' התמעט בזכות הקמפיין, היא מדגישה, אולם התופעה לא נפסקה "והפכה גם למוקד המאבק של ארגוני זכויות האזרח שקמו בתחילת המאה ה–20".

אבל ככל שהשפעתה גברה, וולס מצאה את עצמה בעיקר באופוזיציה: הן בתוך הנהגת התנועה הסופרג'יסטית, שבניסיון לקרוץ לציבור הדרומי חלקים משמעותיים בה אימצו את נרטיב "האנס השחור"; והן בהנהגת הציבור השחור, שהזרם המרכזי בו סבר שלא מאבק יביא לשוויון, אלא חינוך ושגשוג כלכלי. וולס קרעה לגזרים את ההיגיון שבבסיס המדיניות הזאת: הממצאים שלה הצביעו על כך שהלינצ'ים כוונו לעתים קרובות דווקא נגד מי שסימלו שגשוג כלכלי, חברתי או פוליטי.

גם ההצבעה על דיכוי מיני כאמצעי שליטה ועצם היותה אשה שחורה בעמדת הנהגה זיכו אותה בהתנגדות בחוגים האלה. ה"ניו יורק טיימס" כינה אותה "מולאטית רכלנית עם ראש מלוכלך"; עורך מהחשובים בעיתונות השחורה קרא לה "החיה הזאת מממפיס", והמליץ לציבור לחסום את פיה "עם זמם".

גידינגס אומרת שוולס כתשה בכתביה את כל הסטריאוטיפים שתופעת הלינץ' ביקשה לבצר, שרבים מהם מכתימים את השיח התרבותי והפוליטי גם היום. לדברי גידינגס, וולס יצאה נגד הצגת הנשיות השחורה כהיפר־סקסואלית ותאוותנית ונגד סימון הגבריות השחורה כ"חייתית". היא התירה את הנשיות הלבנה הבורגנית מהדימוי המשעבד של "טהורה" מתשוקה מינית; הוכיחה שמנהיגים בקהילות הלבנות עמדו מאחורי מעשי לינץ' רבים וניתצה את הסטריאוטיפ שרק לבנים עניים יתנהגו בכזו אלימות. הממצאים של וולס גם הפריכו, אומרת גידינגס, את הסברה שהגזענות, האלימות וההתנכרות הלבנה כלפי האוכלוסייה המשוחררת נובעות מהחשש הלבן מפני ציבורים שחורים שטרם התערו בתרבות השלטת. "וולס חשפה שדווקא אלו שהגיעו להישגים הפכו לעתים קרובות למטרות", היא אומרת. "ברור למדי מדוע החברה הלבנה טישטשה את זכרה, אבל גם ההנהגה השחורה, שעליה לא היססה וולס למתוח ביקורת, פעלה להרחיק אותה לשוליים".

אפילו נסיקתה של התנועה לזכויות האזרח באמצע המאה הקודמת לא השיבה את וולס אל המודעות. דאסטר, סופרת ומרצה המלמדת כתיבה בקולומביה קולג' בשיקגו, מספרת כיצד סבתה — בתה של וולס — נתקלה בדלתות סגורות כשניסתה לפרסם בשנות ה–50 וה–60 את האוטוביוגרפיה שאמה כתבה בערוב ימיה. "סבתא־רבתא שלי נחשבה למיליטנטית ובלתי מתפשרת, ורוב המו"לים באותה תקופה לא היו מוכנים להעניק הכרה והוקרה למישהי כזאת", היא אומרת. האוטוביוגרפיה פורסמה לבסוף ב–1970 בהוצאת אוניברסיטת שיקגו. ללא הוצאתה לאור, מעירה עכשיו גידינגס, "לא בטוח עד כמה היינו שומעים בכלל על וולס".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו