דובנוב פינת עם עולם: ההיסטוריון הלאומי שהתנגד לציונות - בית התפוצות – מוזיאון העם היהודי - הבלוג של מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דובנוב פינת עם עולם: ההיסטוריון הלאומי שהתנגד לציונות

שמעון דובנוב שלל עליה לאומית לארץ ישראל וסבר כי על היהודים לשאוף לאוטונומיה תרבותית ופוליטית בתפוצות. עם זאת, פוליטיקה לא היתה בראש מעייניו. מפעל הכתבים האישי שלו - דווקא כן

תגובות
שמעון דובנוב, מסטיסלבל, בלארוס, 1898 מתוך אלבום התמונות של משפחת אלקונין
המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות ורה לוין, ישראל

דור סער-מן

סביר להניח שנתקלתם בשמו של שמעון דובנוב לא פעם בחייכם. על שמו יש רחובות ומוסדות ברחבי ישראל, אבל כדרכם של אנשים שקראו על שמם דברים - הסיפור מאחוריהם לא תמיד ידוע. המקרה של דובנוב יוצא דופן במיוחד משום שהוא לא היה פעיל למען עליה לארץ ישראל, לא כתב על זכותם של היהודים לעלות לארץ, ולא עשה שום מאמץ להקמת מדינת ישראל. למעשה, דובנוב כלל לא היה ציוני, את הרעיון הציוני הוא כינה "הזיה", ובכל זאת התרומה שלו ללאומיות היהודית היתה יוצאת דופן וכתוצאה מזה - גם לרעיון הציוני. איך זה קרה?

דובנוב נולד ב-1860 בתחום המושב של רוסיה הצארית. כמו לא מעט צעירים יהודים, הוא אמנם נולד לבית דתי אך מגיל צעיר נמשך אחרי רעיונות ההשכלה ונטש את הדת. כשהיה בן 20 נקט צעד דרמטי: הוא עזב את מקום מגוריו והחליט שהוא עובר לסנט פטרבורג - עיר ההשכלה של האימפריה הרוסית, והחל להתחבר עם האגפים הרדיקליים של ההשכלה היהודית. כדי להבין את העמדה של דובנוב ביחס ליהדות בצעירותו, כדאי להשוות בין שמות העט שלו ושל אשר צבי גינצברג, הידוע בכינויו "אחד העם". אם אחד העם בא לסמל את העובדה שגינצברג ראה את עצמו כעוד אדם בתוך העם היהודי, הרי שדובנוב בחר בכינוי "אקסטרנוס" כלומר - "החיצוני", מי שכותב על יהדות ויהודים בריחוק מסוים. היו טענות שהאיש שהוא הזדהה איתו יותר מכל היה החכם מתקופת התנאים אלישע בן אבויה, שהיה ידוע הן בכינויו "אחר", והן בכפירתו הדתית.

אבל דובנוב לא המשיך להחזיק בעמדות האלה לאורך זמן. הוא החל להימשך למחקר היסטורי, והתחיל לכתוב חיבורים על ההיסטוריה של עם ישראל, והדבר גרם לו לפתח תפישה על הייחודיות הרוחנית של היהודים, מה שגרם לו להיות קצת פחות "חיצוני" ביחסו לדת. במקביל לכך, כמו לא מעט משכילים יהודים, הוא היה עד לפרעות "סופות בנגב" שהתחוללו בשנות ה-80 של המאה ה-19 נגד יהודי רוסיה, והבין כי נדרש פתרון. עם זאת, הוא שלל, כאמור, את האפשרות של עליה לאומית לארץ ישראל. במקום זה, פרסם מניפסט על "האוטומוניזם היהודי".

מימין: י"ח רבניצקי, מנדלי מוכר ספרים, שמעון דובנוב, חיים נחמן ביאליק, אודסה, 31 בדצמבר 1913
המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר

הרעיון הלאומי המיוחד של דובנוב הושפע במידה רבה מהמחקר ההיסטורי שעמל עליו. דובנוב טען במחקר שלו כי עם ישראל היה מיוחד מבחינה רוחנית שכן מחורבן המקדש, הוא התקיים בתפוצות, בלי טריטוריה מיוחדת, בלי כוח פוליטי, ובלי השתתפות במלחמות, ובכך היה נפרד מכל העמים באשר הם. הוא טען שהיו כמה סיבות להצלחה הזו - האחת היא חזון נביאים שהצליחו לבנות תשתית של אידאל מוסרי ורוחני שלא תלוי בשלטון או בשטח. הסיבה השנייה לטענתו היתה איזון מסוים של הטענה הכללית. היהודים לא באמת היו מפוזרים במקבצים קטנים. לכל אורך ההיסטוריה תמיד היה ליהודים מרכז חשוב ומשמעותי מבחינה תרבותית - ארץ ישראל, בבל, אשכנז, איטליה, ספרד, פולין, ובימיו שלו רוסיה.

לכן, הרעיון הפוליטי שהציע דובנוב היה פשוט למדי: היהודים צריכים לשאוף לאוטונומיה תרבותית ופוליטית לא בארץ ישראל, אלא בתפוצות. הם לא צריכים לדרוש לעצמם מדינה משלהם - אלא שבמדינה שבה קיים הריכוז הגבוה ביותר שלהם (כאמור בימי חייו דובנוב ראה ברוסיה את המקום הזה) לקבל שוויון זכויות ועצמאות חלקית שיוכלו לנהל את חייהם בשגשוג ובשלום, כשהם נאמנים לשלטון הכללי. אחרי המהפכה ברוסיה ב-1905 הותרה לזמן קצר הקמת מפלגות חדשות ודובנוב ניסה להקים מפלגה יהודית שתתמוך ברעיונותיו. הוא הודה שהוא לא היה מספיק מסור לרעיון והעדיף להשקיע יותר במחקר ההיסטורי מאשר בפעילות הפוליטית. המפלגה אפילו לא התכנסה מעולם ודובנוב המשיך לכתוב בזכות הרעיון האוטונומיסטי כשבדרך הוא מתווכח עם כולם: הציונים, הסוציאליסטים, אחד העם, ועוד.

אבל עיקר עיסוקו של דובנוב היה בכתיבת ההיסטוריה של עם ישראל, והוא החל לשקוד על כתיבת חיבור עצום בהיקפו בשם "דברי ימי עם עולם". הרעיון שלו היה פשוט ומדהים: לכתוב את כל ההיסטוריה של עם ישראל, מההתחלה וכמעט עד ימיו. הוא אמנם לא היה הראשון שעשה זאת - קדם לו היינריך גרץ במאה ה-19, והוא גם העריץ אותו על כך - אבל דובנוב החליט שהמפעל של גרץ היה בסופו של יום דתי - כי בספריו נטען שיש השגחה אלוהית על היהודים. הוא לעומת זאת רצה להראות שעם ישראל שרד בזכות מאפייניו הרוחניים המיוחדים וגדולתו המוסרית.

שמעון דובנוב (יושב) מארח בביתו את נחום אהרונסון. ריגה, לטביה 1935
המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות איגוד יוצאי לטביה ואסטוניה בישראל

כמו שאפשר לנחש, הניסיון לכתוב את כל ההיסטוריה של עם שלם היא לא משימה פשוטה במיוחד. דובנוב התחיל לעבוד על הכרכים כשעוד גר ברוסיה בסוף המאה ה-19, מה גם שתנאי העבודה לא היו קלים: רוסיה סבלה מאינספור מהפכות פוליטיות, ולאחר מהפכת אוקטובר הקומוניסטים החלו לרדוף אותו משום שהתנגד בחריפות לסוציאליזם מכל סוג. ב-1922 עזב דובנוב לליטא ומשם לברלין. רק באמצע שנות ה-20, אחרי כמעט שלושה עשורים של עבודה, הוא התחיל להוציא את הכרכים של "דברי ימי עם עולם", אחד אחרי השני, במשך שלוש שנים. הכרכים היו פופולריים מאד וסקרנו גם את ההמונים וגם את המלומדים, ותורגמו במהירות מרוסית לעברית וגרמנית.

גם אחרי שהוציא את מה שהיה אמור להיות הכרך האחרון, דובנוב לא שקט על שמריו. באמצע שנות ה-30, כשכבר עבר את גיל 70, הוא החליט שהוא רוצה להוציא כרך נוסף שיכלול גם את סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 שכן לדבריו זו היתה תקופה עם תהפוכות עצומות שהעולם לא ידע עד כה. לאחר שהיטלר עלה לשלטון, כל משפחת דובנוב נמלטה ללטביה ושם המשיך במפעלו, גם לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה.

אחריתו של דובנוב מעידה במידה רבה על מעמדו המורכב. ב-1940 ניסו לשכנע את ההיסטוריון הישיש לעלות לארץ ישראל. מכאן צמחו כמה גרסאות לשאלה למה הוא לא הגיע אליה. על פי גרסה אחת, דובנוב סירב לנטוש את קהילת היהודים בלטביה ולעלות לארץ. הדבר היה כאילו הודה בכך שרעיון האוטומוניזם היהודי נכשל. על פי גרסה אחרת הוא אכן סירב בהתחלה לעלות אך ב-1941 התרצה והסכים - אלא שכעת אנשי היישוב טענו כי עדיף לקדם עליה של פעילים ציונים והוא כידוע - ממש לא השתייך לקבוצה הזו. גם ניסיון להבריח אותו לארה"ב כשל, ככל הנראה. נוסף על כך, נראה שבזמן אמת דובנוב פחות דאג לגורלו - ובעיקר דאג מה יקרה לארכיון הנרחב שלו, וניסה לדאוג לכך שכתביו יינצלו ויישמרו. כשהנאצים נכנסו לריגה, הוא נתפס יחד עם שאר יהודי העיר. על פי עדויות של ניצולים, בהיותו ישיש וחולה, הנאצים לא הצעידו אותו לגיא ההריגה. הם ירו בו בתוך שטח הגטו, וכך בא הקץ על ההיסטוריון הלאומי, שמעולם לא היה ציוני.

בלוג בית התפוצות – עולם יהודי ומלואו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#