בלוגים

אמרתי לכם / הבלוג של טובי פולק

המקום שפעם קראנו לו בית: איך תראה ישראל בעוד כעשור?

השפה לא אותה שפה, ההיסטוריה נמחקת ומשוכתבת, הבורות משתלטת והאלימות מנצחת. ישראל תמשיך להתקיים, אבל לא יהיה דמיון ממשי בין מה שהיא הייתה למה שתהיה. אם ייצא לנו להציץ לישראל של עוד עשור או שניים, לא יהיה לנו מושג מה אנחנו רואים. זמננו עבר

327תגובות

זה לא הולך להיות משעשע, לא אופטימי ולא מעורר תקווה, אבל זה מה שיש לי להגיד לכם הפעם: זה נגמר. זה לא רקוויאם כי אני לא אוהב הספדים. הם תמיד צבועים ולעולם מביכים. אבל אני גם מסיר מראש את האחריות למצב הרוח למי שיקרא עד הסוף. זה לא בשביל קורא שעדיין מקווה. אני לא שייך לאגף המעודדים ולא נטלתי על עצמי את את פוזיציית האופטימי. גם אין לי פתרון סדור ולא תוכנית עבודה. אני לא נבחר ציבור ואין לי שום תפקיד באופרציה הזאת. אני יודע מה הייתי רוצה שיהיה, אבל אין לי מושג איך משיגים את זה. ואני יודע שגם אתמול לא בדיוק היה טוב, אבל ברור לי שלא יהיה גם מחר. לא יהיה טוב ולא בכלל. אז מי שלא בא לו שחור על הנשמה מוזמן לפרוש כבר עכשיו.


זה נגמר

הפגנה של אנשי ימין נגד האסיר הפלשתיני מוחמד עלאן
אילן אסייג
להמשך הפוסט

התקשורת בשירות בתי הסוהר

מצלמות אבטחה ומעקב הן כנראה רע הכרחי. תרגילי חקירה וטריקים הם כלי עבודה חשובים לפיצוח פשעים ושמירה על הביטחון. כל זה לא מצדיק חדירה בוטה לצנעת הפרט של אסיר, גם אם הוא רוצח. ובטח שלא פסטיבל של מציצנות תקשורתית נעדרת שאלות ונטולת ביקורת

15תגובות

מרואן ברגותי הוא אסיר עולם. הוא נשפט והורשע בסדרה של מעשי רצח. המשמעות המשפטית היא פשוטה: מרואן ברגותי רוצח, כי כך קבע בית המשפט. אגב, דינו נקבע בבית-משפט אזרחי - לא צבאי (אם זה משנה). ואם בית משפט הרשיע אדם ברצח, לא כל שכן בחמישה מעשי רצח, האיש רוצח.

בית המשפט שפסק את פסיקתו וגזר את עונשו של הרוצח, כמו כל רוצח אחר, שלח אותו לכלא למאסר עולם. ומכאן שמרואן ברגותי הוא אסיר עולם. רוצח אסיר עולם. וכאסיר, שמורות לו זכויותיו כאסיר.

מרוואן ברגותי מובל לבית המשפט
Baz Ratner/רויטרס
להמשך הפוסט

יום העצמאות הראשון שלי

המציאות הישראלית האלימה וקהת החושים גזלה מבני הארץ את החג היחיד שהיה שלהם. שלנו. החג הלא דתי שנהפך לחג של החבר'ה נכבש בגל הלאומנות, הנקמנות, הגזענות, השנאה וההדרה. חג של חגיגה מעושה ושמחה מזויפת. ורק המועקה נשארה אמיתית

81תגובות

השנה אחמיץ, לראשונה בחיי, את החג היחיד שהיה החג שלי. שלנו. חג העצמאות. לא אהיה בארץ בשבוע של הזיכרון והעצמאות, ולא כי מישהו מכריח אותי לא להיות כאן. ובאופן מוזר אבל גם מדכא במידה, אין בי עצב על ההחמצה. כי היה לי חג אחד שהיה שלי, לגמרי שלי. והוא איננו עוד.

חג העצמאות הוא החג החילוני הראשון וגם היחיד שהיה לנו כאן, לבני הארץ, בכמעט שבעים שנות קיומנו במקום הזה. חג שהיה נטול ציוויים ואיסורים. חג נטול מצוות. חג חילוני. עממי. שווה לכל נפש. חג שלכאורה היה אמור לחבר בינינו: דתיים וחילונים ומסורתיים. אנשי עיר ובני כפר. זקנים, צעירים, נשים וגברים, ילדים ותינוקות. כמעט אמרתי יהודים וערבים, אבל אז נזכרתי שלא.

יום העצמאות גן סאקר ירושלים . נערה נותנת מכה עם פטיש אוויר לחייל מג"ב
דניאל בר-און/גיני
להמשך הפוסט

איך הם לא מתביישים

הם מתהלכים בתוכנו. אנחנו מכירים אותם. הם היו קרובים, יותר או פחות, והם ראו הכל. הם יודעים מה באמת קורה. והם שותקים. גם המבוגרים, המנוסים, האמיצים והמוכשרים ביותר - שותקים. רואים הכל, יודעים הכל, ולא עוצרים דבר. פסגת הפחד

13תגובות

התופעה הפוליטית המדהימה באמת של הזמנים האלה היא לא הראש הנצחי. לא הוא וגם לא משפחתו. הוא זה מה שהוא. וגם היא. זו הסחורה, זה מי שהם ועם זה הם עושים מעל ומעבר. אין מה לצפות מהם, אין ממה להתאכזב. וגם כאשר זה מדהים בכל פעם מחדש, אין סיבה להידהם: הכל צפוי, כולל הבלתי צפוי, והרשות לגמרי נתונה. ואנחנו יודעים שעוד לא ראינו הכל. שאין תחתית לחבית הזאת.

אז מי כן מדהים? כל השאר. מדהימים ובלתי נתפסים. כי כמה שלא נהיה צינים, סרקסטים וסקפטים, אנחנו עדיין מנסים להאמין שנותרה מידה של שפיות אצל חלק, לפחות מקצת, מהאנשים האלה. אולי לא במעגל הקרוב ממש, אבל בוודאי אלה שהסתובבו ומסתובבים בטבעת השנייה והלאה. יועצים שנבעטו, חברי כנסת שנדחקו, לשעברים למיניהם, חברי תנועה, פעילי מפלגה, קציני צבא ומשטרה בהווה ובדימוס, אנשי שירותים חשאיים יותר או פחות. המון אנשים שהיו, ראו, נכוו, התקפלו וברחו. וחלקם אפילו נמצאים שם גם היום, מסתתרים מתחת לשולחנות במשרדים העצובים שלהם.

הפגנת התאגיד, הערב
אילן אסייג
להמשך הפוסט

זה לא התאגיד, טמבלים

הם נלחמים בתאגיד השידור החדש רק כי הוא שם. כי עכשיו תורו. כל השאר היו לפניו, וברובם נכנעו. אז עכשיו זה הוא. והם לא נלחמים בו כי הם יודעים מה הוא יהיה - בדיוק להיפך: הם מנסים להרוג אותו כי אין להם מושג מה ייצא ממנו

32תגובות

זה לא התאגיד. זו לא רשות השידור. זה גם לא היה ערוץ 10. זה לא רביב דרוקר וזו גם לא אילנה דיין. זה לא אמנון אברמוביץ' ובטח לא יונית לוי או איזה קושמרו. זה לא האיך קוראים לו, ההוא, נו, אמסטרדם משהו. זה גם לא המנכ"ל הממונה השמאלן, החבר של גדעון סער. זו גם לא גאולה אבן, גברת סער.

זה לא אף אחד וזה כולם. זה אתם. זה אנחנו. המלחמה היא נגדנו. הוא והם נלחמים בחירוף נפש להשמדת הדי.אן.איי של החברה שלנו. הם עושים הכל לכופף ולאלף את אחד ממרכיביה החשובים ביותר של החברה, אולי החשוב מכולם. כן, נכון - איראן וביטחון והיסטוריה והמורשת הלאומית ואסדות הגז הם החיים עצמם. אנחנו לא שוכחים לרגע. אבל הם לא. לא באמת. כי מעל לכל אלה יש חברה. ולחברה יש מרכיבים שחיונייים להישרדותה. לחיוניות שלה. ליציבות השלד שלה. לדבק שמחזיק את עצמותיה. וחברה, בשביל שתהיה שם בשבילנו, חייבת להיות קצת יותר מסך כל מרכיביה.

גאולה אבן
רשות השידור
להמשך הפוסט

הגיסים של כחלון - סדרה יומית בהמשכים

אלה לא מנהלי הרשות החדשה, לא ראשי מערכת החדשות, גם לא עורכי התחקירים ואפילו לא מגישת החדשות הבכירה. זה לא בגלל שיש שם שמאלנים, דווקא ההיפך. אז מה זה כן? מה אוכל אותו? מה זה הדבר הזה? אולי זה פיקוח נפש ואולי זה יישום מבריק של תיאוריית הכאוס

19תגובות

אין הסבר רציונלי אמיתי למה שקורה סביב התקשורת הישראלית. עיתונות מודפסת, רדיו, בעיקר טלוויזיה. אין שום הסבר פשוט לטירוף המערכות והטירוף בכלל, שמוציאים מדעתם כמה אלפי אנשים שעוסקים במקצוע ובמקביל משאירים כמה מיליוני אזרחים פעורי פה. באמת? זה מה שמעסיק את כל המערכת הפוליטית? זה מה שממלא את יומו של ראש הממשלה? זה הדבר הכי חשוב שיש לו לעשות?

החמאס חופר. אסד מתאושש. הרוסים בוחשים. טראמפ בלתי צפוי. המתנחלים מחממים את מנועי הדחפורים. מחירי הדירות לא עוצרים. פועלי בניין צונחים אל מותם. מיליוני נהגים עומדים בפקקים. בתי החולים קורסים. הצוותים הרפואיים מותקפים. ואיראן. כל הזמן איראן.

נתניהו
AMIR COHEN/רויטרס
להמשך הפוסט

מדינה אחת, שתי מדינות, שקר כלשהו

בואו נניח שכל טיעוני הימין הם בטון יצוק. בואו נסכים עם הנרטיב כולו - מזכותנו ההיסטורית ועד להקם להורגך. ונניח שהארץ הייתה ריקה, ובכלל - איך אפשר לתת מדינה לעם שלא קיים? והביטחון. והטרור. אז אחרי שהסכמנו על הכל, מה עושים עם מיליוני האנשים הלא קיימים האלה? מה התוכנית הגדולה?

45תגובות

ונניח שהם צודקים. לא, לא הערבים - הימין. נניח שהימין צודק בכל הטיעונים שלו. נניח. בואו נסכם שאנחנו מסכימים עם כל הטענות וקונים את כל הטיעונים. נצא מנקודת הנחה שנפתלי בנט יודע מה הוא אומר: שהכל מתחיל ונגמר בתנ"ך. שאם רוצים לשנות את הנרטיב, צריך לחזור לאחור ולשכתב את התנ"ך. ולא חשוב כרגע אם מדינת ישראל היא דמוקרטיה או תיאוקרטיה.

ובואו נניח שהכל כאן הוא אכן סלע קיומנו. שבכל קבר שייח טמונות עצמות אבותינו. שכל מערות הקבורה מקודשות וכל בתי הקברות קדושים וכל האבנים קורנות באור נגוהות. שאבות אבותינו היו אדוני הארץ הזאת? אוקיי, בסדר. מוסכם. לא נתווכח.

איילת שקד ונפתלי בנט
אפי שריר
להמשך הפוסט

הכסף של כולם, הכסף של אף אחד

נבחרי ציבור שנתפסו, נשפטו ונכלאו, חוזרים לזירה הציבורית ונבחרים מחדש. הפופולריות של ראשי רשויות מרקיעה שחקים ככל שהם נחשדים ומורשעים בשחיתות בוטה. התמיכה בשליטים ומועמדים לשליטה גוברת ככל שמעמיקים החשדות שנקשרים בשמם. ואף מילה על צוללות

13תגובות

מזומנים במעטפות, מתנות יקרות ערך על-פי דרישה מפורטת, מקורבים לצלחת ובני משפחה שגורפים דמי תיווך ותשלומי שוחד בלי בושה, טובות הנאה גלויות ונסתרות בעשרות ומאות אלפים וגם במיליונים, יחסי שלח לחמך כתוכנית עבודה, שמור לי ואשמור לך כפרקטיקה ציבורית לגיטימית, העדפת מקורבים, פעילות ציבורית בניגודי עניינים, העלמת עין שיטתית מעוולות, התעמרות בחושפי שחיתות, איומים, כיסוי, טיוח, הלבנה, תיאום עדויות, השמדת ראיות. בישראל של שנות האלפיים הכל הולך.

אין כמעט עבירת צווארון לבן שאינה מבוצעת על בסיס יומי, שעתי, בכל רגע בנתון - בכל תחום של חיינו. איפה שלא נשים את האצבע, השחיתות חוגגת. קרקעות ונדל"ן, בנייה והריסה, מיסוי וביטוח, רישוי, רפואה, בריאות, כשרות, הסעדה, שיטור, צבא, מלחמה וכיבוש, רכש ותחזוקה. איפה שלא נביט נראה ריקבון; להיכן שלא נדחוף את אפנו, נריח צחנה.

רחוב באלי באור יהודה
מוטי מילרוד
להמשך הפוסט

זקנים, חולים, נכים ומוגבלים - המדינה מעוניינת להיפטר מכם

ההתעללות בחוסים במוסדות הסיעודיים היא זוועה שזועקת לשמיים, אבל היא רק קצה הקרחון בהזנחה ממלכתית וממוסדת מצד המדינה, שנוטשת את אלה שלא מועילים לה עוד. זו לא רשלנות - זו מדיניות

15תגובות

מדינת ישראל היא פלא. באמת. ישות מדינתית שנולדה מתוך הכלום. מהריק המוחלט. מחור שחור. מדינה שנולדה בניגוד לכל הסיכויים, באמצעים דלים ומגוחכים, בלב אזור גיאוגרפי עוין. מדינה שכל מקימיה ואזרחיה המקוריים, אלה שקיבלו את ההחלטה להקימה וטרחו על עצם קיומה, שרידותה והתפתחותה, עשו את כל מה שעשו בלי חוברת הוראות וללא מדריך הפעלה. לא היה להם ניסיון קודם, לא היו להם חלוצים שבעקבותיהם יכלו ללכת. אף אחד לא סימן להם את הדרך.

אפשר להתווכח על מרבית ההחלטות שהתקבלו בראשית ימי המדינה, אולי אפילו לערער על כל ההחלטות שקיבלה הנהגת היישוב והמדינה הצעירה, אבל על עובדה אחת איש לא יחלוק: מדינת ישראל קמה כמדינת רווחה. מעצם הולדתה, מדינת ישראל הייתה מדינת רווחה. המדינה הצעירה קיבלה אחריות מוחלטת על הבאתם, הצלתם, חייהם, תזונתם, בריאותם, קורת הגג מעל לראשם וגם סיעודם של אזרחיה - ברובם פליטים, עולי עליות הצלה, אזרחים חסרי כל שלא היו יכולים לדאוג לעצמם בעצמם.

אישה סיעודית מובלת בכסא גלגלים  על ידי פיליפנית
אלון רון
להמשך הפוסט

עזבו אותי, תקפו את אשתי: נתניהו והסינר של שרה

קו ההגנה שחושף נתניהו בפרשת המתנות מוציא אותו מהתמונה ומפיל הכל על רעייתו. הוא לא ידע - זה הכל היא. האיש שבנה את עצמו על דימוי החזק שהוא, איש הסיירת העשוי ללא חת, סמל הגבריות הישראלית, מסתתר בלי בושה מאחורי סינרה של רעייתו

82תגובות

אנשים פשוטים, כאלה שאין להם מגע או חיכוך עם עולם הפשע, עם חשדות פליליים וכיוצא באלה, לא בהכרח שמעו על מונחים כמו קו הגנה, אליבי, גרסה, גרסה חלופית,  גרסה מתפתחת. כולנו מכירים את ההוא שאין לו אחות ואחותו היא לא אתם יודעים מה. כולם מכירים את זה, מעטים נדרשים לעשות בזה שימוש מעשי. רוב האנשים שאנחנו מכירים לא שוברים את הראש על גרסאות פליליות. כי החיים שלנו די פשוטים. עובדים, מקבלים משכורת, לפעמים נעזרים בבני משפחה, במקרה הטוב יותר עוזרים לבני משפחה. אנשים עם הורים, ילדים, נכדים, סבתות וסבים. אנשים.

רוב המשפחות מתפקדות כתא משפחתי. כיחידה כלכלית אחודה. בני ובנות הזוג עוסקים יחד בניהול הבית, בקבלת ההחלטות - החל מגידול וחינוך הילדים, רכישת דירה, שיפוץ המטבח, החלפת המכונית המשפחתית - ועד לבישול, כביסה, קיפול, ניקיון, הדחת כלים ואפילו פינוי המדיח.

שרה וביבי נתניהו
Getty Images
להמשך הפוסט