בלוגים

אמרתי לכם / הבלוג של טובי פולק

המקום שפעם קראנו לו בית: איך תראה ישראל בעוד כעשור?

השפה לא אותה שפה, ההיסטוריה נמחקת ומשוכתבת, הבורות משתלטת והאלימות מנצחת. ישראל תמשיך להתקיים, אבל לא יהיה דמיון ממשי בין מה שהיא הייתה למה שתהיה. אם ייצא לנו להציץ לישראל של עוד עשור או שניים, לא יהיה לנו מושג מה אנחנו רואים. זמננו עבר

352תגובות

זה לא הולך להיות משעשע, לא אופטימי ולא מעורר תקווה, אבל זה מה שיש לי להגיד לכם הפעם: זה נגמר. זה לא רקוויאם כי אני לא אוהב הספדים. הם תמיד צבועים ולעולם מביכים. אבל אני גם מסיר מראש את האחריות למצב הרוח למי שיקרא עד הסוף. זה לא בשביל קורא שעדיין מקווה. אני לא שייך לאגף המעודדים ולא נטלתי על עצמי את את פוזיציית האופטימי. גם אין לי פתרון סדור ולא תוכנית עבודה. אני לא נבחר ציבור ואין לי שום תפקיד באופרציה הזאת. אני יודע מה הייתי רוצה שיהיה, אבל אין לי מושג איך משיגים את זה. ואני יודע שגם אתמול לא בדיוק היה טוב, אבל ברור לי שלא יהיה גם מחר. לא יהיה טוב ולא בכלל. אז מי שלא בא לו שחור על הנשמה מוזמן לפרוש כבר עכשיו.


זה נגמר

הפגנה של אנשי ימין נגד האסיר הפלשתיני מוחמד עלאן
אילן אסייג
להמשך הפוסט

התקשורת בשירות בתי הסוהר

מצלמות אבטחה ומעקב הן כנראה רע הכרחי. תרגילי חקירה וטריקים הם כלי עבודה חשובים לפיצוח פשעים ושמירה על הביטחון. כל זה לא מצדיק חדירה בוטה לצנעת הפרט של אסיר, גם אם הוא רוצח. ובטח שלא פסטיבל של מציצנות תקשורתית נעדרת שאלות ונטולת ביקורת

15תגובות

מרואן ברגותי הוא אסיר עולם. הוא נשפט והורשע בסדרה של מעשי רצח. המשמעות המשפטית היא פשוטה: מרואן ברגותי רוצח, כי כך קבע בית המשפט. אגב, דינו נקבע בבית-משפט אזרחי - לא צבאי (אם זה משנה). ואם בית משפט הרשיע אדם ברצח, לא כל שכן בחמישה מעשי רצח, האיש רוצח.

בית המשפט שפסק את פסיקתו וגזר את עונשו של הרוצח, כמו כל רוצח אחר, שלח אותו לכלא למאסר עולם. ומכאן שמרואן ברגותי הוא אסיר עולם. רוצח אסיר עולם. וכאסיר, שמורות לו זכויותיו כאסיר.

מרוואן ברגותי מובל לבית המשפט
Baz Ratner/רויטרס
להמשך הפוסט

יום העצמאות הראשון שלי

המציאות הישראלית האלימה וקהת החושים גזלה מבני הארץ את החג היחיד שהיה שלהם. שלנו. החג הלא דתי שנהפך לחג של החבר'ה נכבש בגל הלאומנות, הנקמנות, הגזענות, השנאה וההדרה. חג של חגיגה מעושה ושמחה מזויפת. ורק המועקה נשארה אמיתית

81תגובות

השנה אחמיץ, לראשונה בחיי, את החג היחיד שהיה החג שלי. שלנו. חג העצמאות. לא אהיה בארץ בשבוע של הזיכרון והעצמאות, ולא כי מישהו מכריח אותי לא להיות כאן. ובאופן מוזר אבל גם מדכא במידה, אין בי עצב על ההחמצה. כי היה לי חג אחד שהיה שלי, לגמרי שלי. והוא איננו עוד.

חג העצמאות הוא החג החילוני הראשון וגם היחיד שהיה לנו כאן, לבני הארץ, בכמעט שבעים שנות קיומנו במקום הזה. חג שהיה נטול ציוויים ואיסורים. חג נטול מצוות. חג חילוני. עממי. שווה לכל נפש. חג שלכאורה היה אמור לחבר בינינו: דתיים וחילונים ומסורתיים. אנשי עיר ובני כפר. זקנים, צעירים, נשים וגברים, ילדים ותינוקות. כמעט אמרתי יהודים וערבים, אבל אז נזכרתי שלא.

יום העצמאות גן סאקר ירושלים . נערה נותנת מכה עם פטיש אוויר לחייל מג"ב
דניאל בר-און/גיני
להמשך הפוסט

איך הם לא מתביישים

הם מתהלכים בתוכנו. אנחנו מכירים אותם. הם היו קרובים, יותר או פחות, והם ראו הכל. הם יודעים מה באמת קורה. והם שותקים. גם המבוגרים, המנוסים, האמיצים והמוכשרים ביותר - שותקים. רואים הכל, יודעים הכל, ולא עוצרים דבר. פסגת הפחד

13תגובות

התופעה הפוליטית המדהימה באמת של הזמנים האלה היא לא הראש הנצחי. לא הוא וגם לא משפחתו. הוא זה מה שהוא. וגם היא. זו הסחורה, זה מי שהם ועם זה הם עושים מעל ומעבר. אין מה לצפות מהם, אין ממה להתאכזב. וגם כאשר זה מדהים בכל פעם מחדש, אין סיבה להידהם: הכל צפוי, כולל הבלתי צפוי, והרשות לגמרי נתונה. ואנחנו יודעים שעוד לא ראינו הכל. שאין תחתית לחבית הזאת.

אז מי כן מדהים? כל השאר. מדהימים ובלתי נתפסים. כי כמה שלא נהיה צינים, סרקסטים וסקפטים, אנחנו עדיין מנסים להאמין שנותרה מידה של שפיות אצל חלק, לפחות מקצת, מהאנשים האלה. אולי לא במעגל הקרוב ממש, אבל בוודאי אלה שהסתובבו ומסתובבים בטבעת השנייה והלאה. יועצים שנבעטו, חברי כנסת שנדחקו, לשעברים למיניהם, חברי תנועה, פעילי מפלגה, קציני צבא ומשטרה בהווה ובדימוס, אנשי שירותים חשאיים יותר או פחות. המון אנשים שהיו, ראו, נכוו, התקפלו וברחו. וחלקם אפילו נמצאים שם גם היום, מסתתרים מתחת לשולחנות במשרדים העצובים שלהם.

הפגנת התאגיד, הערב
אילן אסייג
להמשך הפוסט

זה לא התאגיד, טמבלים

הם נלחמים בתאגיד השידור החדש רק כי הוא שם. כי עכשיו תורו. כל השאר היו לפניו, וברובם נכנעו. אז עכשיו זה הוא. והם לא נלחמים בו כי הם יודעים מה הוא יהיה - בדיוק להיפך: הם מנסים להרוג אותו כי אין להם מושג מה ייצא ממנו

32תגובות

זה לא התאגיד. זו לא רשות השידור. זה גם לא היה ערוץ 10. זה לא רביב דרוקר וזו גם לא אילנה דיין. זה לא אמנון אברמוביץ' ובטח לא יונית לוי או איזה קושמרו. זה לא האיך קוראים לו, ההוא, נו, אמסטרדם משהו. זה גם לא המנכ"ל הממונה השמאלן, החבר של גדעון סער. זו גם לא גאולה אבן, גברת סער.

זה לא אף אחד וזה כולם. זה אתם. זה אנחנו. המלחמה היא נגדנו. הוא והם נלחמים בחירוף נפש להשמדת הדי.אן.איי של החברה שלנו. הם עושים הכל לכופף ולאלף את אחד ממרכיביה החשובים ביותר של החברה, אולי החשוב מכולם. כן, נכון - איראן וביטחון והיסטוריה והמורשת הלאומית ואסדות הגז הם החיים עצמם. אנחנו לא שוכחים לרגע. אבל הם לא. לא באמת. כי מעל לכל אלה יש חברה. ולחברה יש מרכיבים שחיונייים להישרדותה. לחיוניות שלה. ליציבות השלד שלה. לדבק שמחזיק את עצמותיה. וחברה, בשביל שתהיה שם בשבילנו, חייבת להיות קצת יותר מסך כל מרכיביה.

גאולה אבן
רשות השידור
להמשך הפוסט