טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איפה לכל הרוחות שמתי את המשקפיים?!

בדרך כלל הם יהיו איפה שהנחתי אותם ולרוב בסוף אני מוצאת אותם על האף, אבל זה המקום האחרון שאני מחפשת בו. כמה התפלספויות מיותרות בהחלט על העיוורון, על תלאות הגיל ועל התרגיל

תגובות
אסתי אשכול במשקפיים
אסתי אשכול

לפני איזה עשר שנים, כשהעיניים שלי התחילו לעשות בושות ולזייף מול המחשב, עשיתי על עצמי בדיקה גם לגבי קריאת ספר. כאשה חיכיתי לבשורה אך גם שם הבשורה הייתה מרה מטושטשת. או אז הכריעה התבונה את הפאדיחה ורכשתי לי שני זוגות משקפיים לראייה מקרוב ביורו וחצי באיזה שוק של יום א׳ באמסטרדם. לא, לא נסעתי לשם במיוחד. עברתי במקרה בסביבה וככה יצא.

והעסק עבד. בהתחלה לא התלוננתי. על הצוואר נחו שני שרוכים, ירוק ואדום, ועליהם תלויים בנונ-שלנטיות שני זוגות, גם משקפי השמש וגם משקפי השוק, מספר 1.50, זה לצד זה, זה מעל זה, זה בתוך זה וכל הזמן הייתי מזפזפת ביניהם. לא בלי פלונטרים, אבל גם לא היה לי בסביבה מי שיתן לי עצה טובה יותר.

ויש מיני מצבים כאלה ואחרים שלכל אחד מהם יש את המשקפיים שלו או אין את משקפיים שלו, וגם בין אלה שיש בהם משקפיים יש הבדלים בסוג המשקפיים. למזלנו באותם מצבים בודדים שאין בהם צורך במשקפיים אפשר לתפוס שלווה ולנוח קמעה - אבל אופס, תמה החופשה. רוב הזמן צריך להיות בעירנות שיא כדי לדעת באיבחת מחשבה איזה משקפיים נדרשים לך בזה המעמד – שמש, שוק או לא זה ולא זה, וכמובן לשריין יד פנויה, כדי לבצע את הפעולה המורכבת. ומהירות האיבחה היא שקובעת. על עיקרון מהירות החלקיקים.

אוקיי, וזה מתחיל על ההתחלה של היום. נגיד התעוררתי עם איילת השחר, עדיין חושך, מתוך חלום אני מבקשת לדעת מה אומר שעון. בעיה. לצורך השגת מידע כה בסיסי זה (שעד לפני כמה שנים אפילו לא הייתי צריכה להרהר בו והיה סוג של פעולה רפלקטיבית-לא רצונית-אינסטיקטיבית-הישרדותית) עלי למצוא את המשקפיים. אוקיי... אבל איפה לעזאזל שמתי אותם? נראה שבליל אמש השארתי אותם בסלון. באסה. לא, הם לא בסלון, הם כנראה בשירותים. כן, והשעה מסתבר רק חמש וחצי. אכן איילת.

עם הזמן הלכתי והסתבכתי והזיפזופ נהייה לפעולה כמעט בלתי אפשרית וממש לא מתקבלת על הדעת. מצאתי את עצמי מתעסקת עם המשקפיים שלי כמעט כל שעות היממה. אני מתעייפת רק מלכתוב ולחזור ולכתוב שוב ולחזור על הפעולות החוזרות ונשנות. ואני יודעת שאתם יודעים על מה אני מדברת. והרי גם אתם בתוך העניין.

למען כבוד האדם ורוחו אני כבר מתריעה על קשיי קריאה וריכוז בהמשך הטקסט. שימו לב, מתאים לבעלי צרכני רטלין, סבלנות ורוח טובה שמסוגלת להפוך שיר דיכאון של זהבה בן לחמשיר חסר עכבות של דרורה חבקין הזכורה לטוב.

היום, מחוץ לבית אני כבר בלי השרוכים על הצוואר. קשה היה איתם וקשה בלתם. התיק החדש, המואר, עם שפע כיסי הצד שרכשתי אצל המעצבת המיתולוגית שושנה בן-צור, מאפשר אחסון קל ומהיר הן של משקפי השמש והן של איזה חמישה זוגות משקפי שוק. בבית הדגש הוא על הכמות. כלומר כמות המשקפיים ברחבי הבית היא שקובעת. במיטה שניים, בסלון שניים, בכל תיק שניים, בשירותים, על הכיור במקלחת, במטבח שניים. לפני איזה זמן מצאתי זוג משקפיים בנעלי הספורט שלי. צ׳אקי, התשעה קילו חתול כתום, מחביא חפצים, כאשר משקפיים בנעליים של סבתא (אולי לא אמרתי, אבל אני כאן על תקן סבתא של חתול) בהחלט תחביב ראוי. הכיף הוא להחביא ואחר כך, כאילו במקרה, כבדרך אגב, למצוא. נו, חתולים.

משקפי שמש
זאב שטרן

הבוקר יצאתי לסופרמרקט השכונתי לקנות קוטג׳ ובננות. כמובן שלפני שנעלתי את הבית הרכבתי משקפיים כדי למצוא את המפתח הנכון בצרור ולקלוע בול לחור המנעול. ומיד הורדתי אותם כי במדרגות אני רואה טוב בלי המשקפיים.

בחוץ, בשמש, אני מחטטת בתיק ומחפשת את משקפי השמש. שוב שכחתי אותם בבית? איפה הראש שלי? אוח, הנה. יותר מזל משכל. אני צועדת עם משקפי השמש 200 מטר ומגיעה לסופר. מסירה אותם  ומכניסה לתיק במקום בטוח, שאמצא אותם כשאצא מכאן.

ואני בדרכי למדף הקוטג׳. כבר למדתי מניסיון מר שחייבים בקוטג׳ לראות את תאריך התפוגה למה זה מוצר שרק כשהוא טרי הוא טעים. ובשביל לראות את תאריך התפוגה, שמוטבע בדרך כלל באותיות פיצקעלה, שפעם קראנו להן ״חריוני זבובים״, אני צריכה את המשקפיים. ״אוי..״. נפלטה לי אנחה. שמעתם אותה? גם הבחורה שעמדה לידי שמעה. ״למה את נאנחת כמו איזה בת שמונים? מה קרה?״ כן, בת שלושים כזה, בלי משקפיים. בכלל בלי. כמעט התפתיתי לפתוח בפניה את לבי ולשפוך עליה את צרותיי אבל רמת הסקלרוזה שלי, למרות גילי המתקדם, עדיין לא במצב. אז חייכתי לעצמי מתחת לשפם ואמרתי, גם לעצמי, שאם לא אוציא מדי פעם את האוויר הישן איך יהיה מקום לאוויר חדש?

החצופה (בת 80? אני?) ההיא הלכה, בינתיים ראיתי שהקוטג׳ בתוקף, הסרתי את המשקפיים, חתכתי שמאלה ונעתי לכיוון הבננות, שמה-זה נהיו יקרות. ארבע ב-10.90. סקנדל. יפות, נכון, מייד אין איזרעאל, עמק הירדן, אבל יקרות. אך מכיוון שבננות זה מאסט, אתם יודעים, פצצת אנרגיה, אשלגן ועוד רשימה ארוכה של בריאות, אז אני מוותרת. קצת ממזמזת אותן, בוחרת לי ארבע ומחבקת. נכון, יש דרכים לחיסכון, אבל עקרונית אני לא הולכת לשוק הכרמל בשביל ארבע בננות. אני יודעת שיש כאלה שעושים את זה, גם מהעיקרון, גם מהחיסכון וגם מהכיף והפנאי, אבל ערב חג ועדיין לא יצאתי מדעתי. מסירה את המשקפיים ושמה בתיק. במסדרונות המוארים של הסופרמרקט השכונתי אני לא צריכה משקפיים.

רגע רגע, מוקש דרך. פטריות שמפיניון. איפה המשקפיים... לפני רגע שמתי אותם בתיק! עצבים. אופס, מצאתי. כן, השמפיניונית יפות כאלו, צעירות, לבנות, רגליים קצרצרות-שמנמנות, עדיין סגורות, קטנות וחמודות. לאכול אותן (נשמע קצת פרוורטי, לא?). אבל רק עם המשקפיים אני יכולה לראות את המחיר. 9.90 סלסילה. בסופרקופיקס זה בחמישה. אני מחזירה למדף. אשפיל את עצמי ואקנה שם.

ובינתיים המומחים סביבי טוחנים לי את הראש: את חייבת אופטומטריסט, משקפי שוק יהרסו לך את העיניים, יעשו לך כאב ראש, יעלו לך את המספר ולכי תדעי איך זה ייגמר. ועוד לא דיברנו באופן רציני על זה שכל שני וחמישי הם הולכים לאיבוד. אז נכנסתי לדוקטור גוגל ואספתי קצת מידע.

ראשית הבנתי שהסיבה לקוצר הראייה שלי היא, כך היה כתוב, התרופפות המנגנון שאחראי על פעולת העדשה שתפקידה מיקוד העין על עצמים קרובים. ועוד למדתי שלמרחק בין העיניים יש השפעה על איכות המשקפיים והשפעתם על כושר הראייה העתידי של הבנאדם (מקווה שכתבתי את זה נכון). היצרנים של משקפי שוק כמו שלי משווקים את מרכולתם עם מרחק מוקדים קבוע, מעין ממוצע בין אישון לאישון, שאצל כל אחד זה בעצם אחרת. בהתחלה אתה לא מרגיש אבל עם הזמן זה באמת עושה כאב ראש, עייפות, עצבים וגם בלי לשים לב המספר עולה.

והנה נכנעתי ללחץ סוציואקונומי ונכנסתי בהחלטה של רגע לסניף של אחת מרשתות האופטיקה הידועות, על העיקרון הלא חד משמעי ושאף פעם לא שיכנע אותי ״המפורסם הוא גם הטוב״. הסובייטית המטופחת מאחורי הדלפק, עם זוג המשקפיים הכי מרשים שראיתי עד אז, שיכנעה אותי לרכוש במחיר מיוחד, במבצע חד פעמי לרגל החג, שני זוגות למחשב וזוג אחד לספר. מסתבר שלשני אלה מרחקי קריאה שונים והמחשב אוהב ככה והספר ככה. נכנסתי מאחורי הווילון השחור, התישבתי, התמסרתי לצילינדרים, למספרים, לאותיות, לכל מיני פעולות שאני לא מבינה בהן כלום. מן הון להון לא רק שהמספר שלי כבר 2.00 אלא שבכל עין זה אחרת. אברוך. בכלל לא שמתי לב שזה קרה.

חנות משקפיים
אייל טואג

אחר כך בחרתי לי מתוך הקטלוג והמבחר שהוצג בפניי שלושה זוגות בצבעים שונים, גמישים, סופר-דופר אופנתיים, משו-משו. ממש לא מרגישים שהם על האף. שלמי אלפיים ש״ח ובואי עוד שבועיים. יהיה מוכן.

אני ממושמעת. שילמתי, אמרתי יפה תודה, הלכתי, חיכיתי שבועיים, באתי, לקחתי, הלכתי. בששון וחדווה החלפתי את המשקפי שוק באלה השווים, היקרים, הקלים, הגמישים, שלא מרגישים אותם ובחיים לא יישברו. שעה לקח לי להיאבק בגמישות ובקלות הבלתי נסבלת שלהם והחזרתי אותם אחר כבוד לקופסה היפה שבהם קיבלתי אותם. אכן גמישים (מדי), קלים (מדי) וכל הזמן נדמה שהם בכלל לא שם. ולמרבה התסכול גם לא ראיתי בהם מי יודע מה. כל עין אחרת. חזרתי למשקפי השוק שלי, שניים בעשר. היום אני כבר על מספר 2.50, יש לי בבית משהו כמו עשרים זוגות בשלל צבעים וצורות, כולם קצת שרוטים ואני לא זזה בלעדיהם. ואת המשקפיים ההם של ה״אלפיים שקלים-ממש לא מרגישים אותם״ איפסנתי באיזו מגרה. מעניין באמת איפה הם. את סטייל ה״ללכת עם להרגיש בלי״ יש לי בחזיה.

היום אני כבר על 2.50. מתאימה אותם לצבע החולצה, לתחתונים, עדיין מעלה ומורידה, מאבדת, מחפשת מוצאת, משתדלת לא לחשוב על זה. זה כבר כמו לגרד באוזן, לחטט באף, תנועה לא רצונית שכזאת. בכל חור יש לי כמה זוגות ותמיד כשאני צריכה אותם הם לא שם.

טוב, מהשתיקה שלכם אני מבינה שגם אצלכם זה ככה. מה?

אני חייבת למצוא נושאים שמחים יותר לכתיבה.

יאללה ביי. נתראה שבוע הבא.

 

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות